יום במותה של ג'ו

מאת: פיטר ניקולס
נוסח עברי: עידו ריקלין
דמות: פאם
הערות: בעלה של פאמלה (35), גרר אותה לבקר בביתם של זוג הורים לילדה מפגרת ומוגבלת. פאם מביעה מורת-רוח וחרדה מהרעיון שתיאלץ להיפגש פנים-אל-פנים עם ג'ו הקטנה. זה עתה התווכחו בעלה, פרדי, ואביה של ג'ו הקטנה, בראיין, על נושא המתות החסד. בראיין תמך ברעיון, פרדי הנחרד הזכיר לו את הפתרון הסופי של הנאצים, שהתחיל ב"המתות חסד" של מפגרים וחולי-נפש
זה לא היה הרעיון שלי לבוא הנה. אבל ברגע שפרדי נתפס על איזה מוכה גורל אז לכי תדברי לקיר. אני כל הזמן גונבת מבטים לכיוון הדלת וחושבת שהנה היא נכנסת עם המפגרת הקטנה. אני יודעת שזה מזעזע, אבל זה - נו - קטע שלי. אף אחד לא מושלם אני לא יכולה לסבול דברים... אני קוראת לזה מם-מם-מם. דברים שהם ממש-ממש-מגעילים. נו, מכוערים. זקנות בבגד-ים - ומחלות עור - ונכים זקנים שנראים כמו הומלסים, שיורקים, ושיערות צומחות להם מהאוזניים לא עוזר כלום, אני לא מסוגלת להסתכל עליהם. אני יודעת שפרדי צודק בקשר לפתרון הסופי של הנאצים וברור שזה מזעזע. ובכל זאת, אני מודה שאני מסכימה עם בראיין. אתם לא? אני לא מתכוונת לאיך שהוא תיאר את זה. אני חושבת שצריך לעשות את זה באופן ממוסד. כמו מדיניות הסעד. ואז אולי ניפטר סוף סוף מכל ההומלסים האלה שישנים מתחת לכספומטים פרדי לא מוכן לשמוע על דברים כאלה. אבל לו יש חולשה למוכי גורל. כל שנה יש הגרלה באגודה לקידום ילדים ספאסטים, והוא קונה כל-כך הרבה כרטיסים שבסוף הוא גם זוכה בטלויזיה וכל שנה הוא תורם את הטלויזיה לאיזה בית-אבות. פעם הוא היה מנסה לגרור אותי איתו לבקר שם, אבל אמרתי לו שזה ממש לא מתאים לי והוא ירד מזה. היה איזה - מקום - שבאנו אליו, והיו כל מיני מעוותים מסכנים עם - נו אתם יודעים - ראשים ענקיים וכאלה - ואתה חושב רק: אוי אלוהים שמישהו ישחרר אותם מהסבל הזה. הרי הם לא היו שורדים חמש דקות בטבע, זה רק בזכות הרפואה המודרנית, אז שהרפואה המודרנית תעזור להם לגמור. שיקימו ועדה של רופאים ומתנדבים מתוך הקהילה, כדי לוודא שהכל מתנהל בצורה מוסרית ואז - אם אני אומרת תא גזים זה נשמע מזעזע - אבל אני מתכוונת שצריך להרדים אותם. כשפרדי מתחיל לנאום על הנושא הזה, אני אומרת, בייבי, תסלח לי, אבל אם אחד הילדים שלנו היה גוסס והיתה תרופה אבל היית יודע שגילו אותה במעבדות של נאצים, היית מסרב לתת לו אותה? אני בהחלט הייתי משתמשת בה. אני אוהבת את המשפחה שלי וזהו. לא יכולה יותר מזה. אני רוצה לחזור הביתה ולראות אותם. אולי הם לא הכי חרוצים בעולם, אולי הם לא גאונים גדולים או ילדים למופת, אבל אין אדם נורמלי שיגיד שהם ממש ממש מגעילים.
עבור לתוכן העמוד