לצאת מכאן

אז היה שם איזה ילד קטן, איזה ילד מזויין שגר ממולנו. היו לו משקפיים ומשהו דפוק ברגליים. אני לא יודעת, בן שבע אולי, מה ז'חשוב.

כל פעם שהאבא שלו הלך לדוג הוא היה מביא לו צפרדעים. אז הם בנו בשבילם חתיכת גדר מאחורנית בחצר. אפשר לחשוב שהם היו פודלים או משהו.

אז הלכנו לשם ל'סתכל עליהם אבל הוא היה מתחיל לצרוח לאמא שלו שתסלק אותנו. נפוח אחד. אז נמאס לנו מהפוצי הזה אז באיזה לילה אחד אני וג'ון 'תפלחנו לשם ודחפנו את כל הצפרדעים הדבילים שלו לשק. בחיים שלכם לא שמעתם כזה בלגן (משמיעה קולות קירקורים) חראים דביקים כאלה, צפרדעים. רצינו לעזוב אותם, אבל מתי שהם התחילו לקפוץ כמו משוגעים, אז ראינו שמגיע להם. אז לקחנו אותם לחזית ו'עפנו אותם אחד אחד לכביש (צוחקת) כמה אחדים פגעו בול במכוניות אבל הרוב שלהם ניקבצ'ו, נו, נדרסו? זה היה שיגעון לראות איזה רחוק אנחנו יכולות ל'עיף אותם, מאחורנית, מסובבת, בין הרגליים, היה כזה כף איך שהם עפים למעלה באויר ופלח (מוחאת כף) נמרחים על איזה חלון של מכונית או משהו.

אחר כך למחרת חיכינו לו, והילד הזה יוצא ל'גיד שלום לצפרדעים המטומטמים שלו והוא לא רואה אף'חד ומתחיל ל'שתולל ולילל וכל זה, אז אני וג'ון באות אליו ומספרטת לו שראינו איזה דייסה ענקית על הכביש, והוא יוצא ורואה את הרגליים של הצפרדעים האלה והגופים שלהם והחרה שלהם על כל השטח. בחי אלוהים, זה היה כל כך מצחיק. כמעט הלכנו למות מצחוק. אחר כך אמא'שלו באה ולא הרשתה לו לצאת בשביל ל'סוף את כל השמרקצ'ים, אז הוא 'צטרך לעמוד וליסתכל מתי שהמכונית באות וממרחות את התינוקים המוצים שלו על הכביש.

אני כבר רצתי החוצה בשביל ל'ביא לו ראש של צפרדע, אבל ג'ון צעקה לי "ארלי, תחזרי פה לפני שאיזה מכונית תתחלק על המעיים של הצפרדעים ותיתקע בך!"

בכל החיים שלי אף פ'ם לא היה לי כל כך הרבה כיף ביום אחד.