קונצרטה לשמונה

(פונה לקהל)

תגידו, חבר'ה, אתם קוראים ספרים לפעמים? כן? באמת? לא ספרי לימוד, ספרים סתם, סיפורים, מתח וכאלה. כן? באמת? ואתם נהנים? ממש? ולפני שאתם מתחילים, אתם מסתכלים כמה עמודים יש בספר? לא? אבל אתם בטח בודקים כמה עמודים ריקים וחצי ריקים יש. גם זה לא? ומה אתם מרגישים כשאתם קוראים, כאילו אתם בסרט? אתם בטח נכנסים לתוך הסיפור ושוכחים הכל כמה זמן עבר, ומה קורה מסביב, נכון? ולפעמים אין לכם חשק שהספר ייגמר. אתם - בטח מצטערים שהוא נגמר, הא?

כמה שאני מקנא בכם. אתם לא מבינים כמה אני מקנא בכם, כי לי זה לא קורה אף פעם. זה לא קרה לי אף פעם. הייתי מת, הייתי נותן אני לא יודע מה, המון, המון, כדי שפעם אחת ארגיש את זה, את החווייה הזאת.

אני, ברגעים טובים שלי מול שורות מודפסות, מתחיל במשא ומתן פנימי "להיכנס לזה, לא – להיכנס?" מין דיאלוג פסיכי כזה המוח שלי בודק את הגודל של האותיות, את האורך של הפסקאות – ולפעמים כשזה נראה לו אפשרי הוא לוחץ "תנסה, זה לא קשה, תנסה" אבל הנפש לא נותנת, היא – אומרת "אתה רוצה עוד שריטה, חסרה לך עוד שריטה? תעזוב את זה מיד. תעזוב לפני שאתה – מתחיל."

וזה ברגעים טובים, רוב הזמן לא עובד, אני פשוט לא מסוגל לעשות את זה. לא מסוגל לענות למייל או s.m.s . לא מסוגל לקרוא את התפריט במסעדה. פשוט לא מסוגל.

לפעמים אני מתחבא בשרותים ומנסה לקרוא את השורה שנמצאת מתחת לתמונה בספרון של הבת הקטנה שלי, כדי שאוכל כאילו להקריא לה אותו אחר כך. אתם מסוגלים להבין דבר כזה?

אתם לא קולטים, מה? כזה בחור נחמד, אינטליגנטי, מדבר כל כך יפה, ואיזה ביטחון. אני לא מסוגל לקרוא אפילו מלה שלמה אחת. כל מלה בשבילי זה גמגום של אות אחרי אות אחרי אות, ועד שאני מגיע לסוף שלה, אין לי שמץ של זיכרון מה היה בהתחלה.

ואל תגידו לי, אולי לא טיפלו בך בהתחלה כמו שצריך ואולי ההורים לא הבינו והזניחו, וכל החרא הזה. טיפלו בי מההתחלה, וההורים שלי היו אחלה, מדהימים. ואני לא קורא ולא כותב. זהו.

אני אלי, בן 28 , יש לי חברה עם 40 עובדים, יש לי 2 מזכירות אישיות, אני מנהל אימפריה קטנה ומצליחה השלמתי עם המצב, כאילו אני מסתדר, מצליח, למרות הכל. הכל רק בכאילו, הכל קליפה - דקה. כוחו של השקר.